השנה השביעית: לקניין יש תאריך תפוגה

פרשת בהר פותחת במשפט מוזר: “וידבר ה’ אל משה בהר סיני לאמר” (ויקרא כה, א). רש”י מפורסם בשאלתו: “מה עניין שמיטה אצל הר סיני?” כלומר, למה התורה צריכה להדגיש שהמצווה הזו נאמרה דווקא בהר סיני? הרי כל המצוות ניתנו בסיני.

התשובה שנותן רש”י מהדהדת הרבה מעבר לשאלה הפרשנית:

“מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני.”

כלומר, השמיטה נבחרה כמודל הקלאסי של מצווה שניתנה בשלמותה מהר סיני. אבל מדוע דווקא השמיטה? מה יש בה שהופך אותה לסמל?

כשקוראים את הפרשה בעיניים של שנת 2026, קשה שלא להיפעם. כל שש שנים אדם עובד את אדמתו, זורע, קוצר, מרוויח. ואז מגיעה השנה השביעית ופתאום הכל עוצר. אסור לחרוש, אסור לזרוע, אסור לקצור לצרכים פרטיים. פירות השמיטה הם הפקר ושייכים לכולם: לעני, לעשיר, לגר, אפילו לבהמה.

זה לא חוק פשוט. זו הצהרה פילוסופית עמוקה: הארץ אינה שלך.

רבנו בחיי על התורה מנסח את זה בבהירות יוצאת דופן:

“לכך ציוותה התורה מצווה זו שיהיו כל מיני הממשלה והאדנות שבתחתונים בטלים בעבודת הארץ, כדי שיתבונן האדם בלבו כי אין עיקר האדנות והממשלה אלא לאדון הכל ברוך הוא.”

במילים פשוטות: אחת לשבע שנים, בעל הקרקע הכי עשיר בארץ נאלץ להודות בפה מלא: זה לא שלי.

כאן נכנסת שאלה פילוסופית שמטרידה הוגים מאז ג’ון לוק ועד היום: מהי זכות הקניין?

לוק טען שאדם זוכה בקניין על ידי עבודתו. אם ערבבת את עמלך בדבר מה, הוא שלך. ז’אן ז’אק רוסו הלך רחוק יותר וטען שכל מושג הקניין הפרטי הוא שורש הרוע החברתי.

התורה מציעה תשובה שלישית, מפתיעה: הקניין קיים, אבל הוא תמיד זמני. אתה בעלים לשש שנים, ובשנה השביעית אתה מזכיר לעצמך את האמת הגדולה. ובשנת היובל, אחת לחמישים שנה, כל הנחלות חוזרות לבעליהן המקוריים. אי אפשר לצבור עושר של קרקעות לנצח. לקניין יש תאריך תפוגה.

הנתיבות שלום, הרב שלום נח ברזובסקי, מוסיף ממד רוחני עמוק: השמיטה היא השיא במדרגת האמונה, בבחינת אמונת האברים, אשר יהודי נוטש שנה שלימה את שדהו, מקור מחייתו, ממנו כל פרנסת ביתו, ואינו עובד בו אף שאינו יודע מה יאכל, וכל זה מתוך בהירות אמונתו שבוטח בה’.

במילים של 2026: אמון בלתי מוגבל בתהליך, מבלי לשלוט בתוצאה. המיינדסט שכל קואץ’ עסקי חולם עליו חוקק כבר לפני שלושת אלפים שנה.

בעולם שבו פערי עושר מגיעים לשיאים היסטוריים, שבו מחירי הדיור נמצאים מחוץ להישג ידם של צעירים, ושבו כולם מדברים על קיימות וצדק חברתי, פרשת בהר מדברת.

לא בתור ספר היסטוריה. לא בתור אוסף חוקים עתיקים. אלא כמניפסט פילוסופי שמחדד שאלה אחת פשוטה: אם הכל ממילא לא שלך, למה אתה מתנהג כאילו זה שלך לנצח?

“כי לי כל הארץ” (שמות יט, ה) - ואם כן, אנחנו כולנו רק שוכרים.